יום שבת, 5 ביולי 2014

מה אני עושה עכשיו??



לנסוע לבית החולים? אני לא יכולה לנהוג במצבי...
מרימה את השפורפרת ומחייגת לאבא.
"הלו"
אני משאירה את הטאקט עמוק במגירה...
אבא, איפה אתה?
״פה בשדה״
טוב, שתי דקות אני למטה , צריכה שתיקח אותי לביה״ח!
שתיקה...
אבא??
״יש לי נוסעים שמחכים לי״
תבטל! נתי עבר תאונה!

המוח מתרוקן, אני לא מצליחה לחשוב, מנסה לשלוט בדמעות שזולגות אבל בלי הצלחה, שומעת מילמולים מסביבי
אבל אני כבר עם התיק בדרך למטה.
מרגישה מנותקת. כאילו זאת לא אני אלא מישהי אחרת. חזקה! מישהי ששומרת על קור רוח.שיכולה להתמודד עם כל זה!
...................

מגיעים לחדר ניתוח. מישהו יוצא אלינו ממלמל כמה מילים, אני מהנהנת בראש אבל אין לי מושג מה הוא אמר.
מנהל בית החולים ניגש אלי, לוחץ לי את היד ומציג את עצמו.
רגע... מה זה אומר? אין מצב שהוא ניגש לכל המשפחות של פצועי תאונות!!
אני מנסה לדבר אבל מרגישה את הדמעות מטפסות בגרון.
אל תבכי! מנהל בית החולים מדבר איתך ואת בוכה?? תאספי את עצמך!
הוא מציע שנלך למשרד שלו ואני מתעקשת שיבשר את הבשורה שם. בחדר ההמתנה הקפוא.
הוא מגיש לי יד אבהית, מציע שנדבר בפרטיות ואני נכנעת.
צועדים דרך מסדרונות ארוכים, הוא ראשון ואני אחריו, חושבת לעצמי שזה מיותר.
אני לא צריכה להיות פה. ואם האיש שלי יתעורר כשלא אהיה שם?
במשרד אני שותה כוס מים, מנסה להירגע.לעשות סדר במחשבות.
הוא מושיט לי שקית- "אלה החפצים של בעלך!"
אני בוהה בו... מה זה אומר??
הוא מת! נפלטות לי המילים בלי שליטה.
"הוא לא מת! "
"כבר לא! הוא היה מת אבל הצלחנו להחזיר אותו לחיים בניתוח חירום בחדר הטראומה במיון".
אני בוהה בו ולא מעכלת את המילים.
"עכשיו הוא בחדר ניתוח ורק עוד מספר שעות נדע מה מצבו".
אני נושמת עמוק. פותחת את השקית...
החולצה שלבש בבוקר מקומטת, הקסדה שלמה, הגי׳נס שהוא אוהב כל כך גזור לכל אורך הרגל.
ליד הכיס האחורי יש כתמי צבע צהובים וכתומים. כאילו מישהו הדביק שם פיסות פלסטיק צבעוני.
פתק צהוב נופל. אני מרימה אותו, מציצה ורואה שם ומס' טלפון. דוחפת אותו לכיס המכנסיים שלי.
הכל יבש. אין טיפת דם! אני לא מבינה...
אם לא ירד לו דם איך הוא פצוע כ״כ קשה ?? המילים נזרקות לאויר.
״כל הפגיעות פנימיות״
מביטה בעיניים המחייכות שמציצות אלי מתעודת הזהות שלו... מתגעגעת לחיוך שלך אהוב שלי.
הכל נדחס בחזרה לשקית.  אני חייבת לחזור לחדר הניתוח. אולי הוא התעורר ומחפש אותי?
....................
חדר ההמתנה קפוא.
אנשים נכנסים ויוצאים.
הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל ואני מחליטה לא לענות יותר. לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו.
8 שעות עוברות באיטיות מורטת עצבים, 
 פתאום יוצא מחדר הניתוח בחור צעיר בערך בן גילי,

מוריד את כובע המנתחים שלו וניגש אלינו.
לרגע אני מרגישה כאילו נגמר לי האויר. קשה לי לנשום וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה
שאולי עכשיו זה זמן טוב להתחיל לעשן סיגריות?!
״הזמנו אורטופד מתל השומר, מנהל המחלקה האורטופדית בפנים ועוד שני פרופסורים צריכים להגיע״
רגע.. אני לא מבינה... אז מה עשיתם שם 8 שעות ?
המשפחה שולחת לי מבטים שאומרים, תירגעי! את מדברת עם רופא אבל אני מתעלמת.
״אנחנו בונים לו את האגן כמו פאזל״
״מדביקים רסיסי עצמות ונקווה לטוב״
הוא חובש את הכובע וחוזר פנימה.
אנחנו נשארים בחוץ ל
עוד 3 שעות ארוכות.
ופתאום אני קולטת!! כבר אמצע הלילה! אני לא מאמינה!!
מתקשרת לאמא בהיסטריה! הילד!!
אמא עונה לי בקול מנומנם ומרגיעה שהוא ישן והכל בסדר.
שתי המילים האלה... ״הכל בסדר״...
באמת? יש בסיטואציה הזאת משהו שאפשר להגדיר כ"הכל בסדר"?
הרופאים יוצאים זה אחר זה, אני תולה בהם עיניים מתחננות לפיסת תקווה.
״את אישתו?״ 
כן.
"סיימנו".
"עכשיו סוגרים אותו ועוד שעה תוכלי להיכנס אליו לחדר התאוששות. 
הוא יהיה מורדם ביומיים

הקרובים ונתחיל להעיר אותו רק אח״כ".
סוגרים אותו ?? מה זה אומר?
שעה ? 60 דקות... נצח...
עשרות משפחות כבר נכנסו ויצאו מחדר ההמתנה הקפוא ואנחנו עדיין מחכים. 
כל משפחה שעוזבת, מביטה בנו ברחמים וממלמלת בשקט תהיו בריאים.
יפית!!! האחות צועקת ברמקול ואני קופצת מהמקום ורצה לדלת.
האחות מחייכת אלי חיוך מתנצל, מגישה לי חלוק, כובע ונעליים סטריליים מבד.
אני רועדת. החדר קפוא! או שאולי זה מהפחד? מה מחכה לי בפנים?
נכנסת בחשש אל האיש שלי. צועדת אחרי האחות ומעיפה מבט מהוסס למיטות שבדרך.
מנסה לזהות אותו בין כל הסדינים והשמיכות.
החולה במיטה השלישית שואלת אותי אם בעלה בחוץ? אני שואלת לשמו ומבטיחה לבדוק.
בחדרון קטן עם ציורים על הקירות, יושבת אמא ליד מיטה בה שוכב תינוק קטן, בלונדיני. מחובר לצינורות.
לפי הגודל הוא נראה כבן שנתיים ממש כמו האפרוח שלי שבטח לא מבין לאן אבא ואמא נעלמו.
אני כועסת על עצמי שלא התקשרתי להגיד לו לילה טוב.
היא קוראת תהילים ואני תוהה לעצמי ... היא באמת חושבת שזה מה שיעזור לו ?!
האחות מכניסה אותי לחדר נפרד.
מכל הכיוונים נשמעים ציפצופים של מכונות.
האיש הגדול שלי שוכב שם. חסר תנועה. המכונה נושמת בשבילו.
אני מרפרפת במבט מהיר וסוקרת את כולו.
הפנים שלו נפוחות. העיניים נפוחות ועצומות. צינור מוצמד לשפתיים. וצינורית צרה יותר, מציצה מהנחיר השמאלי שלו.
מעל הראש, שקית כסופה שמתחברת לצינורית האינפוזיה.
האחות קולטת את המבטים שלי ומסבירה לי שהוא קיבל 3 מנות דם במיון אבל זה לא מספיק והוא חייב לקבל לפחות
עוד 6 מנות דם.
מיליון צינורות מחוברים אל האיש שלי.הרגל שלו מוגבהת מהמיטה. משני צידי השוק מחובר ברזל שמתחבר לכבל מתכת ובקצה שלו יש משקולות מתכת.
שקית עם נוזל צהוב תלויה לצד המיטה. וגם שקית עם נוזל אדום. דם??? 
אני מרגישה שהחדר מתחיל להסתובב סביבי. מחפשת משהו להיאחז בו. מנסה לקחת אויר. לנשום.
תתאפסי על עצמך!! את לא יכולה להתעלף פה!
אני מושיטה יד אל האיש שלי... ומיד מחזירה אותה לכיס.
מותר לי לגעת בו? ואם אכאיב לו?
מלטפת בקצות האצבעות את כף היד שלו. בודקת אם הוא חם...מבט קצר לכיוון עמדת האחיות מגלה לי שהן מכרסמות קרקרים ושקועות בשיחה.
השפתיים נצמדות כמו מגנט למצח של האיש שלי. בזהירות, שלא לגעת בצינורות, לא לגעת בו ולהכאיב לו.
העיניים נעצמות ואני מרגישה את כל האנרגיות עוזבות אותי. מעבירה אליו את כל הכוחות שלי. הוא זקוק לזה יותר ממני. השפתיים נצמדות ואני מחכה. מחכה שיפתח עיניים מחייכות ויגיד לי ״עבדתי עלייך״.
מחליפים משמרת אני יוצאת וחמתי נכנסת.
למה חדר ההמתנה קפוא כל כך?
הטלפון מצלצל, אני מספיגה את הדמעות בחולצה ועונה לשיחה.
"אני בא לקחת אותך הביתה" שומעת את אבא .
אני לא עוזבת אותו!
"אין לך מה לעשות שם כל הלילה!"
אני לא עוזבת אותו!

לאט לאט, חדר ההמתנה הקפוא מתרוקן. 
האחות יוצאת ומציעה לי שמיכה.אני יושבת על כיסא המתכת ובוהה בטלויזיה.
רכבים מגיעים, פורקים חולים ופצועים, משפחות חדשות מגיעות לחדר ההמתנה הקפוא. 
שיחות מוזרות נשמעות ברקע, דיונים על מקובלים, תפילות וקריאת תהילים.
ואני על כיסא המתכת, בוהה בטלויזיה.
בבוקר אמא מגיעה, מביאה לי מברשת שיניים ובגדים נקיים. 
״אולי תיסעי הביתה?״
אני לא עוזבת אותו!
הרופא מגיע, נכנס לבדוק אותו ויוצא אלינו מחייך.
"הסימנים החיוניים שלו טובים. אולי נעביר אותו בצהריים למחלקה".
״את צריכה לנוח. לישון קצת. אולי תיסעי הביתה?״
אני לא עוזבת אותו!
אם עוד מישהו יגיד לי לנסוע הביתה זה ייגמר לא טוב! אני צורחת ומצטערת באותה שנייה.
מתכווצת בכיסא שלי. בבקשה תניחו לי! אם ארצה לנסוע... אסע!
שעות של המתנה מורטת עצבים, טלפונים מצלצלים, מנותחים נכנסים ויוצאים, משפחות עושות פיקניק בחדר ההמתנה.
סבתות פורסות מפות על שולחנות והקופסאות נפתחות.
אני מתחרפנת! מה נסגר עם אנשים? זה לא פיקניק!

אני לא מסוגלת להריח אוכל!
האיש שלי שוכב שם בפנים, אסור לי לחבק אותו, אסור לי לנשק אותו, הוא בטח גווע ברעב.
מישהו דואג לו שם? הוא התעורר? כואב לו ? הוא יודע שאני מחכה לו?
הטלפון לא מפסיק לצלצל. עוד ועוד הודעות. כולם רוצים לדעת מה קורה. ולי אין אנרגיות!
לא מוצאת את הכוחות לחזור שוב ושוב על כל הפרטים הקטנים.
לא בא לי לדבר עם אף אחד.
אני מתגעגעת לאפרוח שלי. ולאיש שלי.

מישהו מוכן להעיר אותי מהסיוט הזה? 




אין תגובות:

פרסום תגובה

קצת עלי



אני יפית. נעים להכיר.
חובקת את האיש שלי כבר 20 שנים (טפו טפו :)) ואת שלושת הכוכבים שלנו בני 13,17.5 ו-11.
בנינו את ביתנו במושב בעמק איילון, המקום בו גדלתי ואחד המקומות היפים בארץ.
יזמת בנשמה, אוהבת טבע, ים, אוכל טעים, מכורה לדברים יפים, אוהבת לטייל בארץ ובחו"ל, לצלם ולקרוא.
אבל הכי הכי אני אוהבת ,לעבור בין חדרי הבית בשעת לילה מאוחרת, כשכולם ישנים, להקשיב לנשימות אהוביי , להסניף אותם ולהרגיש - תודה !