יום רביעי, 25 ביוני 2014


6/9/1999


מהחדר הסמוך אני שומעת מילמולים מתוקים ו... אמאאאא! מאמאאא!
מתמתחת, מעירה את האיש שלצידי,קמה עם עיניים עצומות למחצה, מכינה דייסה מחליפה לאפרוח חיתול ומנסה להלביש אותו בזמן שהוא מנסה להכניס את בקבוק הדייסה לפה.
צועקת לאיש שלי שיקום כדי שלא יאחר. הבוקר יש לו פגישה חשובה, הוא אמור לקבל דרגה וקידום בעבודה מה שאומר שאולי נקבל גם העלאת שכר ונוכל לסיים את החודש בלי שיחת נזיפה ממנהל הבנק.
מאפסנת את האפרוח מול הטלויזיה ומזדרזת לתפוס את האמבטיה לפני האיש שלי.
חצי שעה של מירוץ ואנחנו כבר ברכב, נותנים נשיקה לאבא לפני שהוא חובש את הקסדה ועולה על הווספה בדרך לעבודה.
ניפנוף לשלום ואנחנו בדרך למעון בקיבוץ.
האפרוח רץ מאושר לפני, אני עוד מספיקה להחליף כמה מילים עם שתי אמהות, נשיקה וחיבוק לאפרוח ואני טסה לעבודה.
בדרך אני מהרהרת לי כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד בעבודה.
משעמם לי ולא כיף לי.
מציצה לצדדים, לתעלה, מגרשת מחשבות רעות...
אין ברירה . אני צריכה את המשכורת הזעומה וחייבת להמשיך בשיגרה, להגיע לעבודה. בסה״כ התנאים טובים והשעות מתאימות לאמא עסוקה. מעיפה שוב מבט לצדדים... מה אני בכלל מחפשת שם?!
זורקת בוקר טוב מהורהר למאבטח בכניסה לנתב״ג, היום התמזל מזלי ומצאתי חנייה קרובה. 10 דקות של צעידה, חם לי והחום הזה שלי תחילת הקיץ לא עושה לי טוב.
 החלטנו שהקיץ לא נצא לחופשה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אבל אני עדיין מקווה שאולי בכל זאת נמצא משהו זול באחד הקיבוצים, פינת ליטוף, בריכה... רק לשבור קצת את השיגרה.
 אני עוטה על פני את המסכה, נכנסת לסניף, בוקר טוב. מפזרת חיוכים ומעיפה מבט לשעון.
עשר דקות לפתיחת הסניף. יודעת שזה הזמן לשתות כוס מים ולנשום כי עד סוף היום לא תהיה עוד הזדמנות.
עוד מבט לכיוון השעון... שיחת הטלפון הקבועה של הבוקר היתה אמורה כבר להגיע לפני חמש דקות.
הלקוחות מתחילים להיכנס, שיחות בוקר קלילות נשמעות מכל עבר
לקוחה מבקשת באט תאילנדי כי הטיסה בעוד שלוש שעות והיא ממש מתרגשת, אני מעיפה עוד מבט לשעון ומסבירה לה בחיוך שהיתה אמורה להזמין מראש ואין לנו את המטבע המבוקש. היא כועסת ואני... כבר ממש מוטרדת.
אני מנסה להרגיע אותה ולהסביר שהיא יכולה לרכוש דולרים ולהמיר בתאילנד למטבע המקומי. היא מתעקשת שהיא רוצה עכשיו!  וצועקת עלי שהיא תתלונן למנהל. אני שמחה שהוא זה שיצטרך להתמודד איתה ומנסה להתקשר לאיש שלי.
אין תשובה. מועברת לתא הקולי.
השעה 09:10- אני מאד מאד מוטרדת. מתקשרת למשרד שלו. אין תשובה!
השעה 09:15 מתקשרת לחבר שעובד איתו - לא ראיתי אותו היום. אחפש אותו ואמסור לו להתקשר אלייך.
09:20 מנסה שוב את הטלפון שלו. מועברת לתא קולי.
9:50 מתקשרת למשרד המנהל שלו- לא. הוא לא הגיע לפגישה.
9:51 שוב תא קולי. לאן לעזאזל הבחור נעלם. הוא יודע שאני שונאת שהוא לא מעדכן מה קורה.
10:10 שיחה לחבר- אף אחד לא ראה אותו הבוקר. אולי הוא בסיור בין המבנים. נהיה בקשר.
10:30 המנהל שלי רואה שאני לא מתפקדת ומציע להתקשר לבתי חולים. מה פתאום בית חולים ? אני מציעה שנחכה עוד קצת, לא רוצה בושות. הוא בטח שקוע בעבודה ושכח ליצור קשר.
11:15הבטן מתהפכת.
11:20 המנהל מביא לי כוס מים, את חיוורת. תירגעי. הכל יהיה בסדר.
11:30 ״את תמשיכי לקבל לקוחות אנחנו מתחילים סבב טלפונים למשטרה ולבתי חולים." 
12:15 חמתי מתקשרת
אגרוף בבטן!!! הבטן מתכווצת , החדר מסתובב . אני מחפשת את הכסא אבל הרגליים בוגדות בי ואני מועדת בדרך אליו חברה עוזרת לי להתיישב.
בחלל נשמעת צווחת יללה איומה . כולם עוצרים ומסתכלים עלי. זאת אני שצווחה...
ידעתי! ידעתי! זה כל מה שהצלחתי להגיד.



אין תגובות:

פרסום תגובה

קצת עלי



אני יפית. נעים להכיר.
חובקת את האיש שלי כבר 20 שנים (טפו טפו :)) ואת שלושת הכוכבים שלנו בני 13,17.5 ו-11.
בנינו את ביתנו במושב בעמק איילון, המקום בו גדלתי ואחד המקומות היפים בארץ.
יזמת בנשמה, אוהבת טבע, ים, אוכל טעים, מכורה לדברים יפים, אוהבת לטייל בארץ ובחו"ל, לצלם ולקרוא.
אבל הכי הכי אני אוהבת ,לעבור בין חדרי הבית בשעת לילה מאוחרת, כשכולם ישנים, להקשיב לנשימות אהוביי , להסניף אותם ולהרגיש - תודה !